קרוואג'ו היה מתגאה בתלמידו

03/03/00 -פורסם בתאריך

צור עוזי, תרבות וספרות / הארץ

תל אביב עדי נס , תצלומים, גלריה דביר

התצלום על ההזמנה לתערוכתו החדשה של עדי נס הוא "מלכודת צופים" אירונית ומסוגננת לאחד מדימויי המיתוס הצברי-ציוני-גברי הידועים והמוחצנים ביותר: הצנחן הישראלי הטובל במימי התעלה של 67', גופו השרירי - קרשנדו סוער של ארוטיות גברית הומוסקסואלית - בולט מבעד לחולצתו הרטובה, והוא מנפנף את בלוריתו ואת רובה הסער שלו על שערו של "הלייף מגזין" - סמל מובהק לצהלת הניצחון שהביא לאופוריה גורפת. בצילום-ציטוט של נס הסצינה היא לילית ודרמטית, כמו בציורו של ז'ריקו " רפסודה מדוזה," ובה יחד עם צנחן יפה מתפרצים מן המים אל האור התיאטרלי הנופל על גופם העירום, השרירי, צנחנים נוספים, משתובבים מחובקים ויוצרים שרשרת אנושית. יופיו ועוצמתו של הצילום, שהדימוי המקורי עדיין ניכר בו, באותה גבריות, אך הרחבתו ומורכבתו החדשה מעשירים אותו ומנתקים אותו מן המקור. כל תצלומיו של נס הם עבודת בימוי אדירה, למן העמדתו המדויקת של הדוגמן בחלל שעוצב עד לאחרון הפרטים, הבעת פניו, מדיו, מקורות האור המלאכותיים, אופן נפילתו על המושאים ואופן השתלבותו של האור הטבעי בסצינה, התנועה - חלקית או קפואה - ועד לפריים הסופי של עדשת המצלמה שילכוד את כל אלה. הנה כי כן, מתוך תכנון קפדני נולד לו הרגע המקורי, החומק... לכאורה. כמה מתצלומיו של נס כבר חדרו אל פנתיאון הדימויים של עולם האמנות הישראלי. כך, חבורת החיילים הנחה מתחת לענפי עץ גלמוד על דיונת חול (אמת או תפאורה.)? כולם מחייכים אל הצלם כמו היה צלם אקראי של "במחנה." משהו בשלמות הצילום, בהעמדה, במורכבות התאורה (העץ אפל, השמים בינוניים ועיקר האור נח על ה"גיבורים,)" ביפי הבחורים, ואותו חייל גידם בגופייה לבנה - מנתקים אותו מן המציאות אל איזה נצח עמום. בצילום אחר, חייל שחום, שפלג גופו העליון החשוף מתנשא מתוך מכנסי המדים והוא עושה שריר על רקע יריעת האוהל שצילו מתקער עליה כשד שעלה מבקבוק. לראש החייל כיפה סרוגה, פרט המטעין את כל הארוטיות החיילית הגברית במטען נוסף מהופך לכאורה. אור הזרקור הלא-נראה מעצים את גופו על רקע הערב הרך היורד על המדבר - פיוט אירוני מיני. וכן הצילום שכבר הפך לקלסיקה של ממש, ובו על כביש לילי, אי שם, על פס האמצע, בחוג האור המעוגל של זרקור - מרקד לו חייל בגבו אל הצופה, פורש את ידיו כציפור והחושך הלא-מוחלט מקיף אותו - איזה מינון נפלא של תיאטרליות ומציאות, ריגוש היציאה לחופשי, של קלילות, של הזדהות, של ארוטיות מעודנת כל-כך ושירית, ואופן ישיבתו המדויק בחלל הלילי כשאלכסון קו האופק החיוור חותך את אלכסון זרועותיו הפרושות. יש לנתח כל צילום כציור קלאסי; את היחס בין קדמת הצילום לעומקו, את היחס בין הדמויות לבין הדמויות לרקע, את היחס בין הגושים העיקרים ואת היחסים בתוכם. את התערוכה פותח העלם הישן, כקדוש, כיעקב, שכמו נדלה מבאר המים החיים של הרנסנס, רק פניו היפות מוארות, התרמילים הצבאיים מוערמים, ידו האחת שמוטה והשנייה נחה על חלציו, ומעל לפלג גופו התחתון, בתוך חשכת החדר, ריבוע אור הפתח, מנוגד לאור הפנים הרך, והחוץ מרומז בו - נוף חשוף של מחנה דרומי. העלם והצילום הם מפתח למעבר מהמציאות הצבאית הנוקשה אל החלום, אל יפעת העבר. הסדרה הטובה בתערוכה "חיילים ישנים באוטובוס" שזה עתה יצא משערי הבסיס לחופשה או למשימה והם שקועים עמוק בשינה. השינה מאחדת אותם לגוש אחד נושם, הפותח לצופה את כל האפשרויות, כשהוא מביט ביפי התווים הנמים הללו הלא מודעים. בקומפוזיציה רכה, זורמת וטבעית כל כך ועם זאת מחושבת, הטיית הראשים, כיווני האברים, אלכסוני הנשקים, כתמי האור, פריימים כמעט מושלמים של חיתוך התמונה באחדות רדומה וסעורה בו בזמן - אולי אין דבר מרגש יותר מלהציץ בפני אדם שרוי בשינה. על קיר המזרח של הגלריה תלויים שלושה תצלומים המהווים יוצא מהכלל. יש בהם איזו ריאליות ישירה, החורגת מאווירת החלום השורה על התערוכה אל מקטעים של מציאות גולמית כמעט, ללא ציטוט מתולדות האמנות. אחד התצלומים הוא דיוקן יפהפה, מדהים בכנותו של חייל בגופיית חאקי ששרוך הדיסקית מבצבץ מבעד לפתח הנדיב שלה. החזה נותר בלובנו לעומת הפנים השזופות, המיישירות את מבטן אל מושא עלום. פזילה קלה מוסיפה רק יופי לפנים הללו, שיש בהן כאב חשוף של נער-איש, ויפה היא כל כך גם הזווית שבין אלכסון הכתפיים לאלכסון הנגדי של הראש המוטה מעט באיזו אצילות טבעית פראית. האור הזהוב של סוף היום מעניק לפנים הללו בשלות קורנת על רקע הנוף השחון של בסיס צבאי. גודל התצלום המורכב והגדול ביותר בתערוכה הוא 276X172 ס"מ. נס השתמש במצלמה 4X5 אינץ', אך עם גב של 8X10 אינץ'. משקף בגודל הזה הודפסו התוצאות הסופיות בניו-יורק בעלות מדהימה. זו "הסעודה האחרונה" בגירסתה הישראלית העכשווית ועם זאת היא אוניוורסלית ועל-זמנית. הרצפה המקומית, שולחן-החמורים הצבוע בכחול מהוה נמתח מצד לצד ועליו המסטינגים, הלחם הפרוס בשקיות, פלחי התפוז בקליפה, הביצים הקשות... במרכז יושב לו ישו החייל מנותק מכל הסובבים בוהה בנקודה לא נראית, כפתורי חולצתו פרומים, סיגריה בין אצבעותיו, והאור הטבעי-מלאכותי שעליהן מעניק להן הילה. השליחים החיילים 14( במספר ולא 13 כמקובל אולי כדי להעמיד שתי קבוצות לא לחלוטין סימטריות מצדדיו) שקועים בשיחה, מוזגים תה מקומקומי פלסטיק לכוסות פלסטיק כתומות, מדליקים סיגריה האחד לשני, נינוחים לא מודעים לסכנה האורבת בעתיד הקרוב מאוד. הם יוצרים מערך מרתק באבריהם, בזרועות, בתנוחות הראשים. מאחוריהם קיר לבן שדקותו והחורים המנוקבים בו חושפים את ארעיותו. מבעד לחלונות נגלה נוף של סף המדבר. אווירת הנטישה מעניקה לצילום נופך סוריאליסטי כמעט, כמו היו הגיבורים רוחות רפאים של חיילים מתים שקמו לתחייה להחיות רק עוד פעם אחת את ההווי הצבאי של נעוריהם האבודים. ויש תחושה של התגנבות, של איסור מתוק, של פעילות חשאית פסוודו-ארוטית - משהו מאווירת סרטו של דרק ג'רמן "סבסטיאן." התצלום נתלה בגובה התרחשותו ואנו העומדים מולו מביטים עליו מעט מלמעלה - זווית ראייה חריגה לא מוגבהת אך נבונה המושכת אותך אל תוך המתרחש. ואז נכנס לתמונה קרוואג'יו ובא לנעול את התערוכה. כאותם מודלים מפשוטי העם שאסף כדי לשחזר את סצינות הקדושים, מאיר אותם באור דרמטי, ממוקד ורך. בתוך אוהל לילי, באור המועצם (בלא שנרגיש( יושבת חבורת חיילים, האחד על מיטת שדה מאונכת, שניים במרכז - פניהם לחזית יושבים על ערימה של מזרני שדה והרביעי משמאל יושב על הארץ בחצי פרופיל. הימני מביט אל השלישי היושב זקוף ומביט אליו בחזרה, השני (זה שביניהם) שעון לאחור על זרועו מביט על הרביעי - וכך אלכסון חוצה אלכסון - הרביעי שקוע בעצמו מטפטף חלב על גב ידו ואור הנר נוגה על פניו. במרכז משתלשלת נורה חשופה. ברור שהיא אלמנט קישוטי ולא מקור אור. התאורה בחלל האוהל, זו שבגללה היה לתפאורה אופראית כמעט, יוצרת משחק מופלא של השתברות כתמי אור באפלולית. משמאל - נרשם צל צלב בשלולית אור שבה מחוויר גם ראש חייל (כציור זעיר של רמברנדט,) בתווך - שקית ניילון אדומה בוהקת כתשוקה, מימין - על יריעת האוהל המוארת קרוע גריד חלון ומכל אחד מריבועיו מציץ הלילה שחור לחלוטין. על המתח הסמוי והמפתה, שבין אשליית הרוגע של הרגע האמיתי לבין ידיעת בימויו - קראווג'ו היה מתגאה בתלמידו. התערוכה מצוינת, אבל על נס להיות ער לסכנה כפולה: האחת - תחילתה של שביעות רצון עצמית, של נהנתנות, אותו סם מרדים העלול לייבש בחשאי את ליבת היצירה עצמה והאירוניה השזורה בה; הסכנה השנייה נעוצה בתצלומים עצמם, שאסור שיהיו כמו עטיפות של ספרים, כלומר נוסחתיים מדי. בתערוכה, בגלל עוצמת גודלם הפיסי, ואיכות עשייתם המושלמת של הצילומים, הם חומקים מסכנה זו, אבל היא נרמזת כבר בגירסתם המוקטנת. נס הוא שייך לדור צעיר של אמנים מוכשרים שזהותם המינית הבלתי אמצעית היתה לחלק טבעי לחלוטין של יצירתם (במינון זה או אחר,) יצירה שערכה הסגולי וחוסר הצביעות המשחרר שבה, לקחו אותה מהשוליים לכאורה של תת-תרבות אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית - אולי כחלק מבגרותה.