סופשבוע מעריב
11/2/2000
בילי מוסקונה לרמן

בטנו הרכה של הגיבור

תצלומיו המבוימים של הצלם עדי נס, 34, מציעים מבט חדש, אחר, על המיליטריזם הכל כך מהותי בחיינו. תערוכת צילומיו שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה דביר בתל-אביב חושפת בעדינות ובחמלה גדולה נקודות של חולשה בתדמיתנו העוצמתית. נס, בן קרית-גת, משרטט באוזני בילי מוסקונה-לרמן תחנות בחייו, המרכיבות את תמונת עולמו האמנותי.

 

לפניכם בחור צעיר, אפשר להגיד רגיש. נולד בקרית-גת, היה מדריך בשומר הצעיר, סיים צבא, עלה לירושלים, נרשם ללימודי צילום בבצלאל, היה סטודנט מוכשר, עדיין רגיש, חיפש ומצא עבודה חלקית במחלקת התעסוקה לנכי צה"ל מטעם משרד הביטחון, ושם פגש קבוצת אנשים עייפים, מאובקים לא הרואים. אנשים עם פציעה פנימית, לא תמיד נראית לעין, פגועי מוח, הלומי קרב,  בחורות שנאנסו בצבא והוכרו כנכות צה"ל, הורים שאיבדו ילדים והפסיקו לתפקד, בקיצור, אנשים  שהצבא והמלחמה מחקו אותם הצידה מהחיים.

 תפקידו, תמורת סכום פעוט, היה לעזור להם איכשהו להעביר את הזמן. במילים אחרות פסיכותרפיה לעניים. הוא היה יושב איתם שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ושם פגש יום אחד אשה לא צעירה. המינוח המקצועי למקרה שלה היה "אם שכולה". אבל הוא זוכר אשה מלאת חיים שסיפרה  לו בפשטות את הסיפור הבא: "אפיתי עוגה לבן שלי, הוא היה בצבא, הוא היה בן 20, היה לו יום הולדת. לא שמתי לב רגע והעוגה נשרפה בתנור, וכשרציתי להציל אותה צלצלו בדלת. בפתח עמדה משלחת קצין העיר, הבן שלי עלה באש, נשרף חי במחנה חיילים ארעי ליד ים המלח".

 לבחור הצעיר הזה קוראים עדי נס, ויום אחרי יום שמע את סיפורי החיים של אותם אנשים שמלחמותיה של הארץ שלנו ריסקו להם את החיים לפירורים. נס התמסר. עזר להם לכתוב, לתעד, לצלם, ולאט-לאט המילים שלהם נספגו בו, חלחלו אל מחזור הדם שלו, שקעו וצפו בחלומות  ובמחשבות, עד שאחרי שנים קיבלו צורה של תערוכה סדרתית שעוסקת בחיילים, חיילי צה"ל, שהם אבן יסוד מרכזית בהגדרת  מושג הישראליות.

 מאחורי הבחירה לצלם חיילים רוחשים כמובן חיים שלמים. עדי נס, גבר, הומוסקסואל, שואל באמצעות צילומיו שאלות על זהות גברית, על גבריות ישראלית במדינה שבה הוא חי, מדינה מיליטריסטית.

 הומוסקסואל שמצלם חיילים יכול להביא את אטומי המוח, המרובעים, המקובעים, השאננים, והבטוחים בעצמם, לפלוט קללה קטנה. טפו, איך הוא מעז (הרי כבר יצא לנו לשמוע אותם מתנסחים); ודווקא להם, לבטוחים בעצמם, לאלה שיודעים הכל, שהיו פעם מפקדים והיום מתיימרים לנהל את חיינו, חשוב כל-כך להיות שם בתערוכה של עדי נס. תערוכה מפתיעה, יפהפייה, פואטית.

 שלא תהיה לכם טעות, לעדי נס אין עניין להרגיז אף אחד. הוא לא מאמין בזעזועים. באותה עדינות אופיינית לו הוא מצליח, בשקט, בחכמה, בריכוז, לפתוח דלת לאופציה חדשה, להראות ששום דבר הוא לא רק שחור לבן; שהחייל המחייך עכשיו בתמונה יכול להיפגע בעוד דקה.

 בצילום של עדי נס אתה צופה בחייל מלא כוח, הרפתקני, נחוש, אבל נפתחת לך אפשרות נוספת. עדי נס מצליח להראות עוד משהו. תסתכל רגע, הוא כמו אומר, לחייל הזה, בעצם לכל חייל יש בטן רכה.

 

בשנת 93, שבוע  הגאווה הראשון של ההומוסקסואלים בישראל, התקיים פסטיבל קטן ברחוב שינקין בתל-אביב. בין הדוכנים שעמדו בגינה הוצב ארון. חייל אחד הצטלם ליד הארון, וצילומו פורסם בעיתון "חדשות". לחייל קראו יוסי מקייטון, וסיפורו התגלגל להיות סיפור עיתונאי והשפיע על השביל שאותו יסמן שנים אחר-כך הצלם הצעיר נס.

החייל ההומוסקסואל שהצטלם במדי צה"ל, ליד הארון נשפט, נזרק לכלא, נזרק מנח"ל , נזרק מהצבא. "רתחתי" אומר עדי נס. "הצבא לקח את הערכים שלו והכפיף אותם למקום האזרחי גינת שינקין".

 

זה פתח את השאלות הראשונות שלו על מקומו של הצבא בחיינו. מה הקשר בין צבא, גבריות והומוסקסואליות; שאלות שהפכו לצילומים שהפכו לתערוכות, שקבלו פרסים, שהוצגו במוזיאונים וגלריות מובילים בירושלים, בתל-אביב, בניו-יורק.

 מגיל צעיר ידע עדי נס שהוא שונה, שהוא אחר, ותמיד חיפש חברי נפש. "בקרית-גת להגיד 'הומו' זה כמו להגיד 'קוקסינל', זה כמו לירוק". הוא לא זוכר את עצמו מחפש מגע פיזי, אלא אינטימיות רגשית. היה לו חשוב לדבר, להרהר, להתלבט. ויחד עם זה נמשך תמיד לבני הקיבוצים, המושבים, לספורטאים, לאלה שכבר בצעירותם ראו עליהם שיהיו טייסים.

 בכתה שלו היה ,"טייס" אחד מובהק בפוטנציה, הכי מוצלח, הכי יפה, הכי ספורטאי, הכי מוכשר. "בואי נגיד את זה סטרייט", אומר נס, "הייתי מאוהב בו. במשך השנים הוא הפך להיות טייס ואני הייתי פקח טיסה. שירתנו יחד בחצרים. מגדל הפיקוח ששירתתי בו היה מגדל קטן, מין פאלוס שהתנשא לאוויר, קראו לו 'מגדל קדם', ולמגדל קדם היה סיפור שפעם לפני שנים טייס אחד לא קיבל אישור לנחות ואחר כך עלה למגדל לראות מה קרה ותפס את הפקח והפקחית ישנים יחד, אז הוא אמר: 'מעכשיו רק בחורים יהיו במגדל'. ומשם התחילה ההתעוררות הגדולה.

"היינו מעט חבר'ה, זרוקים בסוף המדבר, במקום קטן, אינטימי, ושם התחילו השיחות על הומוסקסואליות, על המשיכה האפשרית לבנים, ההדחקה שלה. אז אמרתי לעצמי, אני רוצה לצלם את הטייס היפה שלי, זה שאני מאוהב בו, ובקשתי ממנו את המדים שלו. זאת היתה תחושה עילאית של אושר. אחר-כך עבדתי על הצילום, לקחתי סטטיסט וצילמתי חייל עומד על שתי ידיים, גמיש יפה, מוצק שרירי מלא כוח, אבל דווקא מתוך אותו כוח  נושרת החולצה ורואים לו את הבטן, ומי חושף לו את הבטן? אני, הצלם. כי אני רואה את האופציה שהוא לא רואה".

 

כל צילום של עדי נס מבוים בקפדנות. חודשים, לפעמים שנים, הוא עובד עליו, בוחר את המקום המדוייק שבו יצולם, את הסטטיסטים, האביזרים, התאורה. יום צילום הוא יום הפקה שבנוי, בגלל כיווני האור והשתנות האור, על שניות. יש מפיק, קייטרינג, אחראי ציוד, שעה מסוימת ביום, אור מאד מסוים, סביבת נוף מובהקת.

 צילום אורך יום שלם, יום שקט שבמהלכו לא נשמעים צעקה או טון אחד צורם. אנשים שנמצאים לידו כשהוא מצלם מעידים שפניו מוארות, מלאות זוהר. לפעמים זה אפילו לא הוא שמצלם, הוא  רק מביים כל פרט ובשבריר השניה הנכון הוא מסמן לעוזרו ללחוץ על ההדק.

 למשל צילום חריג במידותיו 1.67 על 2.73 מטר, שהודפס באופן מיוחד בניו יורק "הסעודה האחרונה" שמו. הפקתו נמשכה שנתיים ועלותו שהגיעה ל-7.000 דולר התאפשרה בזכות פרס שר המדע שקיבל לפני חודש.

 

תשעה צילומים חריפים, פואטיים, נוקבים ורכים בו זמנית, נבחרו להיתלות על הקירות של גלריה דביר בתל-אביב, בתערוכה שתפתח ביום חמישי הקרוב. צילום אחד, אני מודה, הפנט אותי שעה ארוכה. התבוננתי על חייל רוקד לעצמו באלומת אור. על שכמו תלוי תרמיל כבד.

 התמונה לכאורה מוכרת חייל צועד עם תרמיל מלא בגדים מיוזעים בדרכו הביתה. הצילום של נס מפקיע את  התמונה  מהרוטינה המוכרת ומראה את החייל ברגע אחד פרטי, פנטסטי, שירי, ארוטי. חיל חוזר הביתה,  צועד על כביש אספלט, והמצלמה לוכדת אותו נע לשבריר שנייה בתנועות ריקוד בתוך קרן אור, אולי מרוב  שמחה על שובו הביתה.

 מהופנטת, שאלתי אותו איזו מחשבה הולידה את הצילום הזה, והוא השיב: "בצעירותי חלמתי שאני מתגורר במשפחה של קרקס נודד ואבא שלי מאמן אותי ללכת על חבל גבוה. זה היה מאד מפחיד, ואני צעדתי על החבל הגבוה, ואבא שלי אמר לי באנגלית: Go straight, Go straight" ואני רואה שהוא עומד לפני ומשרטט לי קו ישר בתוך החול ומסמן לי ללכת בדיוק לפי הקו. ישר וקדימה. והבנתי שאסור לי ללכת ימינה או שמאלה כי אבא שלי כל הזמן אומר לי באנגלית, תלך ישר, תלך ישר, ואבא שלי שחי לו בקרית-גת בכלל לא יודע אנגלית, ורק אחרי שנים הבנתי מה שאבא שלי אמר לי. הוא אמר לי: אל תלך לצדדים, תלך ישר. ואני הרי רציתי ללכת לצדדים, כי גם כשהולכים לצדדים, הבנתי בתוכי, לא קורה שום דבר.

"והחיל הזה שלכוד בקרן האור, הוא באותה סיטואציה. הוא רואה רק את השביל שלו, הוא בורג קטן במערכת, הוא לא רוצה לראות יותר ממה שהוא רואה, הוא מפחד לראות, כי אם הוא יראה אולי הוא כבר לא יוכל לעשות מה שהוא עושה, והוא עושה מה שאומרים לו, מקיים פקודות, הולך קדימה וישר, לא מתעכב לחשוב, להסתכל לצדדים".

 הצילום הזה כמו שאר הצילומים, נלקח באור של סוף היום שיכול באותה מידה להיות גם בתחילת יום, בסיטואציה של שום מקום ספציפי שיכולה להיות גם כל מקום ספציפי, והחיילים, כמו כל החיילים של נס, הם אף פעם לא במצב מלחמתי, הם ברגע פרטי, רגע של הפוגה, רגע של פנטזיה.

 או למשל התמונה הבאה בתור שחזור הצילום המפורסם של יוסי בן-חנן בתעלת סואץ ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, שבו החיילים ברגע של הפסקת אש קופצים למים ומניפים את הקלצ'ניקוב. הסיפור ידוע: צלם של המגזין ,"לייף" שהיה בסביבה הנציח בשבריר שנייה את תמונת הישראלי המנצח, שהתפרסמה במגזינים ברחבי העולם והפכה לסמל. אבל נס מתבונן עוד רגע בתמונה הזו, כי היה גם יום שביעי למלחמה ההיא, וליום השביעי נתן נס סימן באגרופים  הקפוצים של החיילים, בפניהם המעוותות, בשרירים, בכוחניות, בגסות. אלו הן פניו הנוספות של הישראלי היפה, המנצח, פנים שעתידות להיחשף מאוחר יותר, כשאת הקלצ'ניקוב שנאסף בקרב  מחליף האם-16, נשקו של הישראלי הכובש.

 או הצילום הבא חמישה חיילים על תורן. במקור זהו הצילום המפורסם של הנפת דגל הדיו באום רשרש (אילת) במלחמת העצמאות. באינטרפרטציה של נס משוחזרת התמונה ומבוימת לפרטי פרטים: המאמץ, הטיפוס על המוט, הנוף המדברי,  הבגדים המאובקים, הכל במקום, רק שאין דגל לתלות. כלומר אין עוד ערכים, אין משמעות. פעולה שמשחזרת את עצמה באופן אוטומטי ללא תכלית.

 או צילום הבחורים הישנים, חיילים עייפים שנרדמים באוטובוס. עיניהם עצומות, לאחד מהם יש פצעון על השפה העליונה, ראשיהם שמוטים על מסעדי הכיסאות, פיותיהם פעורים וצוואריהם חשופים (לשחיטה?).

 מבטו של נס על החיילים שהוא מצלם אינו מבט כועס, פוליטי, בקורתי, להפך. מבטו של נס הוא מבט כמה, חושק, עורג ובעיקר חומל. חומל על הנעורים, על ההורמונים השוצפים ועל התום שמאפשר את הניצול.

 המבט השקט כל כך, החומל, אני שואלת אותו, המבט שלא בועט, שלא מעצבן אף אחד, ובכל זאת פותח דלת, מאיפה הוא מגיע בגיל כל כך צעיר? עדי נס מחייך. "תראי", הוא אומר, "כשבאתי לאמא שלי בקרית-גת, חנה נסימוב, ספרנית שילדה אותי בן זכר אחרי שתי בנות, ואמרתי לה: 'אמא, זה אילן שיינפלד, אותו אני אוהב, והוא יהיה בן הזוג שלי לחיים', היא הסתכלה עליו, חייכה ואמרה: 'יופי, בשבוע הבא נעשה ארוחה גדולה לכל המשפחה המורחבת, שכולם יכירו את אילן שלך' וככה בדיוק זה היה".

הפרט הזה אמנם קטן, אבל מאד חשוב ובדרכו גם מרגש. מה שהבינה הספרנית נסימוב מקרית-גת טמון עמוק בצילומים של בנה. ההבנה הזאת משלימה עם מה שאנחנו לא תמיד רוצים לראות או לשמוע: האנושי מכיל את כל ההיפוכים; בכוח טמונה חולשה; בין גברים, נוקשים ככל שיהיו, אפשרית גם אינטימיות עמוקה; חיילים גיבורים ואמיצים הם באותו זמן גם נערים רכים, שבירים ועורגים; הכל טבעי, אין ממה לפחד, אין במה להילחם; רק להבין שכך, על כל יופיים, מורכבותם והסתירות שבתוכם, זורמים להם החיים.