גברים במלכודת

 

 

 

כשהצלם עדי נס התבקש להשתתף בפרויקט מיוחד של "ווג", הוא בחר לצלם פועלים סינים ופלשתינים בכלא, לבושים בבגדי מעצבים. כשעסק בזהות הגברית ניסה לפרק מיתוסים באמצעות צילומי חיילים. השבוע נפתחה תערוכת היחיד שלו במוזיאון תל-אביב. "אנחנו שבויים בדימוי שלנו", הוא טוען, "אנחנו לא מספיק גמישים".

 

 

 

שש ערים מזרח תיכוניות משתרעות על דפי החלק האדיטוריאלי בגיליון ספטמבר של מגזין האופנה הבינלאומי “Vogue Hommes International . חמש מהן – קהיר, ביירות, איסטנבול, כווית ואפילו רמאללה – נראות כמו חזון מזרח תיכון חדש על ניר כרומו משובח. גברים חטובים מצולמים בהן בבתי קפה מודרניים, בשדרות רחבות ידיים ובחליפות של מיטב המעצבים העולמיים. המערב מעולם לא נראה קרוב כל כך, כמו שהוא נראה כאן, משתקף בעינהם החומות של דוגמנים מקומיים.

העיר השישית, לעומת זאת, עשויה בטון ותיל דוקרני. המכלאה הזאת היא תל-אביב, ובעצם ישראל כולה. מי שמצולמים בה לבושים בבגדים של הוגו בוס, פול סמית ויקרנים אחרים, הם פועלים סינים, נער ערבי מיפו, סלקטור במועדון TLV.  עדי נס, האומן הישראלי שיצר את הפרוייקט למגזין "ווג", הצליח להבקיע סדק בין השאננות הקהירית לקוליות הביירותית, והסדק הזה פועל כמו אגרוף בבטנו המעוצבת של אחד מעיתוני האופנה היוקרתיים בעולם.

 

"שש ערים, שש נקודות מבט, שישה סיפורים", הפרוייקט שהתפרסם ב"ווג" לקראת  יום השנה לאסון התאומים, הוקדש כולו למזרח התיכון. תצלומיו של נס מהפרוייקט מוצגים עכשיו בתערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב לאמנות, אחרי שקיבל השנה את פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי.

"במסגרת הפרוייקט ביקשו משישה צלמים מהמזרח התיכון להתייחס לסוגיית הזהות הגברית במקום שבו הם פועלים", מספר נס. "עבדתי על הפרוייקט כארבעה חודשים. היתה לי יד חופשית לעשות כל דבר שעולה בדעתי, בתנאי שהמצולמים שלי ילבשו מותגים מאופנת סתיו/חורף 2003-2004. חשבתי על האופן שבו הבגד יוצר ומשכתב את הזהות שלנו. משום שהכנתי את העבודות למגזין אופנה, רציתי להשתמש בכלים של עולם האופנה כדי לחתור תחתיו".

 

נס נולד בקריית גת ב-1966, וב-1992 סיים את לימודיו במחלקה לצילום באקדמיה בצלאל. כבר בתערוכת הסיום שלו התייחס לזהות הגברית ולגוף הגברי דרך מיתוסים מהמיתולוגיה היוונית, ומאז הוא מחדד את האמירה שלו על זהות גברית במדינה גברית, שכמו גבריה נמצאת בהגנה, מוצדקת או לא, על גבולותיה ועל מקומה.

 

"בפרויקט האופנה חזרתי לשאלת הדימוי העצמי והקולקטיבי. בחנתי מתי אנחנו שבויים של הדימויים שלנו. תמונת השוטר והנער הערבי מראה מבחינתי שברגע שאנחנו שמים את עצמנו בעמדה של סוהר כלפי מישהו אחר, אנחנו מכניסים את עצמנו לכלא יחד איתו. כשאנחנו נוקטים פעולה כוחנית נגד האחר – גם אם זה מתוך מצוקה ופחד – אנחנו שמים את עצמנו במקום החלש. זה קורה גם כי אנחנו שבויים בדימוי שלנו. כי אנחנו לא מספיק גמישים מבחינה חברתית ופוליטית".

 

איך הגעת לדימוי של כלא?

 

"הדימוי התפתח כאמירה על ישראל, לא על כלא קונקרטי. רציתי לדבר על ישראל כעל מקום שבו אתה והשכנים שלך נמצאים בטריטוריה סגורה, שממנה אין לכם מוצא או מפלט. על גבולות מאוד תחומים שבהם פועלים הרבה כוחות שונים, כמו ישראלים ותיקים, מהגרים, פלשטינים ופועלים זרים.

"בתקופת האינתיפאדה הראשונה שירתתי כשומר במחנה קציעות. אני זוכר כמה היה קשה לשבת בעמדת שמירה ולהתבונן בשטח השומם והמדברי הזה. היו שם מכלאות מגודרות בתיל ובתוכן הרבה מאוד עצירים, חלקם ללא משפט. בעיקר נחרטה אצלי תמונה של גברים שצועדים בטורים, יד ביד, בין המכלאות. הסתכלתי בהם וחשבתי עליי, כאדם יהודי ששומר על אנשים שחלק מהם אפילו לא נשפטו. לא ידעתי אם אני בסדר או לא, וזה העלה הרבה שאלות שלא היתה להן תשובה. בתקופה ההיא היתה לי ביקורת קשה מאוד על צה"ל. היום, אחרי גלי הטרור הקשים שעברנו, אני מסתכל על זה ממקום קצת אחר. ברור לי שגם הם וגם אנחנו לא למדנו מטעויות".

 

הפרוייקט שהפך את נס לאמן ישראלי מוכר ומתוקשר עסק בזהות הגברית החיילית, ונמשך מאמצע שנות ה-90 ועד 2000. כמו שבחר לחתור תחת הקודים של עולם האופנה, חתר אז נס תחת הקודים הצה"ליים, וכהומוסקסואל מוצהר אף החדיר להוויה הצה"לית מרכיבים הומו-ארוטיים מובהקים.

צילומי החיילים הישראליים ממלחמת העצמאות וששת הימים עברו אצל נס טרנספורמציה, שמשקפת את סוף עידן האופוריה הציונית ואת התפוררות המיתוס הגברי החיילי. נס התכתב אז עם התמונה המפורסמת מכיבוש אום רשרש, שבה קבוצת חיילים מניפה את דגל ישראל על מוט. החיילים שלו אמנם עומדים סביב מוט, אבל בקצהו אין שום דגל.

 

בתצלום אחר של נס חיילים מניפים רובים בתוך ים גועש. "יש מיתוסים מסוכנים שחייבים לפרק", אמר אז נס בראיון ל"הארץ". "לקחתי את המיתוס של יוסי בן-חנן, בתצלום המפורסם שצולם בתעלה בששת הימים. התצלום הזה שידר כוחניות, בזמן שהמלחמה הזאת הביאה את הכיבוש ועשתה רק נזק לחברה שלנו. בתצלום שלי, במקום מים תכולים המים שחורים כזפת".

 

איך אתה תופס היום את פרוייקט החיילים?

 

"הדוגמנים בפרוייקט 'ווג' מחוספסים ומבוגרים יותר מהחיילים שלי. והם גם אזרחים, אזרחים בכלא, כך שהסכנה עברה לחברה האזרחית בישראל. מצד שני, כששואלים אותי בחו"ל על הומוסקסואליות בצבא אני מסביר שהמציאות הישראלית בוגרת ופתוחה יותר מבעבר, הרבה בזכות חיי התרבות בישראל. תרבות היא זהות, וההתייחסות שלך יכולה לשנות, ואפילו במעט, את הזהות של צרכניה".

 

אופטימיות זהירה?

 

לא. הסדרה שלי ב'ווג' נסגרת עם כלב דוברמן, ענוד בקולר של מעצבים. הוא מסמל את קרברוס, שומר השאול, שמכשכש בזנבו למי שנכנס לגיהינום אבל נושך את מי שמנסה לצאת. הכלב נוגע גם בטראומות, בשואה, ומסביר למה אנחנו חרדים, ואיך החרדה מגבשת זהות, שימוש בכוח. אבל הכלב שצילמתי היה זקן. האם הוא באמת תוקפן, או קורבן של מי שאילף אותו? האם הוא נובח מביטחון או מחרדה? האם כלב נובח הוא גם כלב נושך?".