בפתיחת התערוכה של עדי נס שמעתי שבר שיחה של שני בחורים צעירים, חובשי כיפה, שניסו להבין מה כל כך מיוחד בצילומים. בחורים ישראלים בעיירות פיתוח. מה מעניין בזה? למה זה זכה בפרס לאמנות ישראלית? את הדיון וההסברים, לצערי, לא שמעתי, אבל היה משהו מאוד עדי-נסי בצמד הצעירים סרוגי הכיפות שרכנו קדימה, כתף אל כתף, מול צילום מוגדל של תאומים.

התאומים יושבים על מקלט בטון בתוך שיכון אפור. צעירים, שזופים ויחפים. הכי ישראלים שיש. אחד עם ג'ל בשיער, אחד בלי. אחד יושב, אחד כמעט שוכב. כמו שני גורי חתולים, זכרים מתבגרים, היפר אקטיבים, קצת מסורבלים, ששכבו לנום לרגע על גג בטון לוהט ונתפסו בהבעה מהורהרת רגע לפני שהם מסתערים על ג'וק או ציפור. לי הם מזכירים חתולי רחוב; לשוחרי הקלאסיקה הם יזכירו את התאומים קאסטור ופולוקס מהמיתולוגיה היוונית; לבעל המודעות החברתית הם יספרו סיפור על עיירות הפיתוח; מישהו אחר ימצא שם אנרגיה הומו-ארוטית עצורה. בשביל אמא שלהם הם מאור ונרי.

נס נסע לאופקים וחיפש אתרים לצילומי הפרויקט החדש שלו. פתאום הוא ראה שני בחורים שישבו על מקלט. הוא צילם אותם בחטף, מבעד לחלון המכונית. היה בהם משהו שקסם לו. הם הזכירו לו את קאסטור ופולוקס המיתולוגיים, למרות שבכלל לא היו תאומים. אחר כך הוא חזר הביתה, גייס כסף, הביא תאורה ומצלמה מקצועית, מצא דוגמנים תאומים שבכלל גרים בקיבוץ, ביים ועיצב את הצילום כך שיהיה דומה לסנאפ-שוט: זה צילום מבוים, שמתחפש לדוקומנטרי. יש בו הרבה פרטים קונקרטיים, החל מהגרפיטי על הקירות וכלה בבד המהוה של הטי שירט, אבל הזהות של התאומים לא ידועה.

נס עובד על המתח שבין הספציפי, המקומי והישראלי ובין זיקה לתרבות ולתולדות אמנות. עבודתו הקודמת היתה סדרת צילומי החיילים, טייק אוף על ציורים קלאסיים ודימויים שנחרתו בתרבות. הסדרה החדשה הולכת צעד אחד רחוק יותר – הציטוטים מהמיתולוגיה מרומזים, לא ישירים, כמו אבקת זהב עדינה שמפוזרת על בטון חשוף.

בלי קשר לחיבוק של הממסד, כדאי מאוד לראות את התערוכה במוזיאון תל אביב. עדי נס מצליח לגלות את החן הנסתר בדברים שנראים בנאליים, להאציל יופי על מה שנתפס כמקומי ואפילו מכוער. החיים נראים יפים ומלאי משמעות אם הם מזכירים סרט, העצב הופך לנשגב אם אתה מדמיין שאתה גיבור בטרגדיה יוונית, אפשר לסלוח לגונבי האופניים התל אביבים אם משווים אותם לגונבי האופניים של ויטוריו דה סיקה, שכונת הארגזים יכולה לעבור כמו "נס במילנו", שכונת התקווה כמו ברוקלין של ספייק לי, הקריות יזכירו את עיירת הכורים ב"בילי אליוט". אופקים נכנסה למוזיאון, כך שהייאוש נעשה יותר נוח.