התנ"ך בחצר האחוריתמאת סמדר שפי בתערוכה הנועזת "סיפורי
התנ"ך", עדי נס מציע סדר יום ומציג תפישה חברתית |
||
|
"סיפורי התנ"ך" היא תערוכה טובה, אפילו
נועזת במידה מסוימת. מבחינת התפישה האמנותית אין בתערוכה חידוש, אבל עדי נס
מציע בה סדר יום ומציג תפישה חברתית, באופן שאיננו שכיח בזרם המרכזי של האמנות
הישראלית. כשתכנים דומים מועלים בשוליים של הזירה האמנותית, לרוב הרמה מביכה.
שימוש בסמלים יהודיים חוזר באמנות הישראלית מאז ראשיתה. בשני העשורים האחרונים הוא ניכר בעבודות של אמנים רבים, ובהם משה גרשוני, זויה צ'רקסקי, מיכה אולמן, גיא רז, בלו סימיון פיינרו, משה ניניו וגרי גולדשטיין. בעוד שאמנים אלו עוסקים בסמלים היהודיים מתוך גישה תיאורטית-פילוסופית-רוחנית, או בודקים באמצעותם שאלות של זהות, נס רואה בנושאים התנ"כיים-היהודיים משנה חברתית, לא פחות משהיא דתית. מבחינה זו התערוכה של נס היא הצהרה פוליטית מובהקת. הוא דן בכרסום, שלא לומר היעלמות, של ערכים חברתיים-הומניים שרובם נסמכים על מקור תנ"כי-יהודי, מהשדה החברתי בישראל. בתערוכה נראים בית תמחוי, נשים נוברות באשפה, הומלסים מתגוללים ברחוב ואדם מבוגר חסר שיניים. כל אלה דימויים שרובנו מעדיפים להדחיק, דימויים המבליחים לשעה קלה בתודעה הציבורית סמוך לפרסום דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי או בעקבות מקרי רצח של חסרי בית. בישראל של היום תפסו את מקומו של המושג היהודי "מתן בסתר" אירועים יח"צניים של תרומות לנזקקים ותוכניות טלוויזיה לגיוס כספים, שמפארות את שמם של התורמים (ובדרך כלל מקנות לגופים מסחריים פרסום שערכו עולה על הערך של תרומתם). מושגים העולים בעקיפין מעבודותיו של נס, כמו לקט, פאה ושכחה, או הדאגה לזר ולגר, כמעט נשתכחו מהלב הציבורי. התערוכה של נס, שאינה חוסה תחת כנפי ארגון או קרן כלשהם, היא פתח למחשבה מחודשת על החצר האחורית של החברה הישראלית. נס מציג 14 עבודות, כולן רחבות ממדים (הגדולות ביותר הן בגודל של 223x175 ס"מ), שעשויות כאובייקטים נאים הממוסגרים במסגרות כהות וכבדות. הדגש על הצגת העבודות כאובייקטים כאלה מחזק את ההקשר שלהן לתולדות האמנות, שהוא פן חשוב ומתמשך בעבודתו של נס. האמנות הדתית הנוצרית, שמשמשת לנס מקור השראה איקונוגרפי מאז סדרת תצלומי החיילים שהציג לפני שנים אחרות, נועדה לשמש תחליף לכתבי הקודש למאמינים שלא ידעו לקרוא בתקופת שבהן שלטה האנאלפביתיות באירופה. הדוגמה הבולטת ביותר לזיקה של נס לאיקונוגרפיה הזאת היא התצלום שבו נראים חיילים בהעמדה נוסח הסעודה האחרונה. זו העבודה המוכרת ביותר של נס, גם מכיוון שהיא התצלום הישראלי שהשיג פעמיים את המחיר הגבוה ביותר במכירה פומבית. ב"סיפורי התנ"ך" נס ממשיך בסגנון העבודה המאפיין אותו. הוא משתמש בדוגמנים, רובם מכרים מסביבתו הקרובה, ומביים אותם במעמדים עשויים היטב שבהם מורגשת השפעה ישירה של עבודות מתקופות שונות בתולדות האמנות המערבית, ובמיוחד של אמנות דתית. מרבית העבודות מצוינות, אך עדיף היה לא להציג את "קין והבל", "איוב ורעיו" ו"שמואל ושאול", שלוש עבודות שבהן הבימוי הופך למעין נוכחות נוספת, מעיקה. במקרה של "שמואל ושאול", נס מתקרב קרבה מסוכנת לקיטש, כשהוא יוצר דימוי של נביא בעל מבט מזרה אימים, בוהה וספק מטורף. עבודות אלו, וגם אחרות, יוצרות הרגשה שהתאורה שנבחרה דרמטית שלא לצורך. לעומתן, שתי עבודות מעודנות ביותר הן "יוסף" ו"דוד ויהונתן". למיטב ידיעתי, ב"יוסף", עבודה שבה מצולם ילד עם עיניים נבונות בחולצת פסים מכופתרת, המתייחסת לכתונת הפסים, הוא אינו משתמש בתקדים אמנותי כלשהו. יוסף, בנו האהוב של יעקב, המתואר במקרא כילד תפנוקים נבון המתנשא על אחיו, נראה כאן כמי שיודע שחייו לא יהיו קלים. הוא מישיר מבט למצלמה בכובד ראש, שמשווה לו מראה מבוגר בהרבה ממניין שנותיו. העבודה מזכירה תצלום מסדרת "נערים", שנס הציג כשזכה בפרס גוטסדינר בשנת 2000. שם צילם פני נער במעגל אור צהוב, כמעין הילה של קדוש. ראשו של יוסף בעבודה הנוכחית אינו מוקף הילה. נס אינו מקדש את גיבורי התנ"ך, אלא מדגיש במפגיע את אנושיותם. אבל על פניו של יוסף שפוך אותו אור צהוב חם שמרמז על חסד, על בחירה. האור הזה חוזר גם בתצלום "דוד ויהונתן", שהוא תצלום אהבה מרגש. נס מודע היטב לפרשנויות ההומו-ארוטיות שהעניקו הוגים ויוצרים, וביניהם יוצרים בתחום האמנות החזותית, ליחסים בין שני הגיבורים המקראיים. השאלה אם קשר כזה מרומז בתצלום משנית לעוצמת הרגש שמעביר הדימוי, שיש בו הגנה, תמיכה, רכות וסוג של אחדות מול כוחות שמחוץ לשני המצולמים. מעניינות במיוחד עבודות שבהן הוא נוגע באמנות קרובה יותר לזמננו, כמו "הגר", תצלום שמתייחס לתצלום איקוני של דורותיאה לאנג האמריקאית. ב-1936, בתקופת השפל הכלכלי בארצות הברית, תיעדה לאנג אם אמריקאית נתונה בייאוש עמוק, ששני ילדיה קוברים את פניהם בכתפיה. "הגר" של נס היא דמות בודדת, ללא ישמעאל, הילד שלידתו הקנתה לגיבורה המקראית את מעמדה ושהיה גם הגורם לגירושה מביתו של אברהם. תצלום מצוין הוא "רות ונעמי" - שתי נשים נוברות בשאריות בשוק, בהעמדה שמזכירה מאוד את הציור של ז'אן פרנסואה מייה הצרפתי מ-1857. כוחה של התערוכה נובע מהאופן שבו היא עוטפת את הצופה וממלאת את החלל של ביתן הלנה רובינשטיין. אין כאן העומס שהיה במיצב "הפתרון האינסופי" של סיגלית לנדאו, או ההפתעה שהיתה ב"עמק החולה" של גל וינשטיין, שכאילו הפך את האולם למקום אחר. העבודות ב"סיפורי התנ"ך" נשארות בתחומי המסורת מבחינת המדיה, הנושא וההעמדה, אבל מצליחות לגעת בצופה, להידבר זו עם זו וליצור מקום ורגע של התבוננות. "סיפורי התנ"ך" - עדי נס. אוצר: מרדכי עומר. ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. יום שני, רביעי ושבת 10:00-16:00, יום שלישי וחמישי 10:00-22:00, יום שישי 10:00-14:00 |
||