קורבנות אופנה

בתערוכה החדשה של עדי נס מצולמים פועלים זרים, ערבים ונידחי חברה אחרים בבגדי מעצבים יוקרתיים. אבל נס, מהאמנים הישראלים הנוסקים בעולם, לא רואה בעיה בגיוס פועלים סינים לצילומי אופנה שהופיעו ב''ווג''. מבחינתו , הוא משתמש בדמויות שוליים כדי לבקר את הקורבנות האמיתיים של העולם - אלה שרודפים אחרי זנבו של מותג האופנה האחרון

 

מאיה בקר
05/12/03

 

 

שלושה סינים, עובדים זרים, לבושים בחליפות אדומות של פול סמית, 100 אחוז כותנה, על רקע קיר אפור של בית מעצר. כשהגיעו לסט הצילומים, אחרי שנבחרו בקפידה על פי נתוני גוף, בעזרתו האדיבה של ארגון ''קו לעובד'', טעו לחשוב שהוזמנו כדי לצבוע את הקיר, אבל נשלחו דווקא לחדר ההלבשה. מכיוון שהבגדים תפורים לפי פרופורציות של דוגמנים, היה לסטייליסט קצת קשה להלביש אותם. נדרשה עבודת התאמה וחיזוק בסיכות, כדי שהחליפות יישבו טוב על הגוף הקטן של הסינים. אחרי יום צילומים מפרך, על סט מוקפד שנבנה במיוחד באזור ים המלח, פלוס מתורגמן, נבחרה התמונה להופיע על ההזמנה לתערוכת הצילומים החדשה של עדי נס. לצד שמונה תמונות אחרות - כולן בנויות סביב עולם דימויים של כלא, אסירים ובתי מעצר - התפרסמה לאחרונה התמונה בפרויקט צילומי מיוחד של מגזין האופנה ''Vogue Hommes International'', והשבוע מגיעה הסדרה כולה למוזיאון תל-אביב.


בעולם המושגים המקומי, עדי נס, זוכה פרס לאון קונסטנטינר לצילום, הוא מצליחן. בגיל 37 הוא אחד מצלמי האמנות הבולטים שפועלים כאן, וגם הגויים מתים עליו. הלו''ז שלו לשנה הקרובה כולל תערוכות בסן-פרנסיסקו, בפריז, בלוס-אנג'לס, באטלנטה ובאריזונה. בשנים האחרונות כבר הציג בניויורק, קנדה, ברלין ואוסטריה, זכה ברוב הפרסים החשובים לאמן ישראלי צעיר, אוזכר בעיתונים חשובים בעולם, והצליח לבנות לעצמו פרופיל אמנותי מאופיין - הן מבחינה סגנונית והן מבחינה תימטית - שעיקרו הוא עיסוק בשאלות של זהות ישראלית וזהות גברית, באמצעות צילום מבוים לעילא, מוקפד ומצוחצח עד לפרט האחרון.


את הבכורה המשמעותית עשה נס לפני ארבע שנים, בסדרת צילומי חיילים שעימתה את המדים עם סאב-טקסט הומוסקסואלי;בשלב הבא הציג צילומי נערים בעיירת פיתוח,שנגעו לילדותו בקרית-גת ולאקלים ההומו-ארוטי שבו הוא פועל; והפעם, כאמור, מביים נס את המצולמים בזירת בית הכלא, שגיבוריה הם ישראלים, ערבים, עובדים זרים וכלב שמירה אחד.


תחילתו של הפרויקט בטלפון מעורך ''ווג'', שהזמין את נס להשתתף בגיליון מיוחד שיצא ב-11 בספטמבר והוקדש לענייני המזרח התיכון. במסגרת המיזם נתבקשו שישה צלמים לבנטיניים - מקהיר, ביירות, איסטנבול, רמאללה, כוויית וישראל - להציג זווית אישית על המקום שממנו הם באים, תחת הכותרת ''שש ערים-שש נקודות מבט'', כשהם נדרשים לתנאי בסיסי אחד: בגדי מעצבים, אופנת סתיו-חורף 2004-2003. התוצאה היא מעין הפקת אופנה משודרגת, שמבחינה אסתטית הולמת היטב את עולמו הגברי, המסוגנן, של נס. אלא שעל קירות המוזיאון, מיום שני הקרוב, מופיעים הצילומים בלי ליווי של כיתובים המתארים את פרטי הגרדרובה ואת שמות המותגים. הקהל עלול אפוא שלא להבחין כי אחד הבחורים במסדר הזיהוי לובש מעיל צמר של לואי ויטון, שהנער בזינזאנה מאובזר בסוודר של ויוויאן ווסטווד, ושהדוברמן עונד קולר עור יוקרתי של בית אופנה פריזאי.


''אני לא צלם אופנה, אני לא חושב כמו צלם אופנה, אני לא מבין באופנה, יש לי בארון 25 טי-שירטס לבנות ועוד עשר שחורות וכולן של פוקס ושל קסטרו'', מתוודה האמן. ''אבל כשם שעולם האופנה משתמש בי כאמן כדי למכור מגזין שמוכר בגדים, אז גם אני יכול להשתמש פה בהם לצרכים שלי. שיתוף הפעולה עם העולם הזה - המתוקצב היטב, העשיר, שהוא מערך מאוד גדול וחזק של כוח, גם של כסף וגם של שם-מאפשר לי תנאים מאוד נוחים לעבוד. ברגע שאתה אומר שאתה רוצה לצלם מישהו ל'ווג', הוא יסכים. לא צריך לחזר אחרי אף אחד. מה גם שזה איפשר לי לעבוד עם אחד הסטייליסטים הטובים בעולם - עורך האופנה הראשי של המגזין, פול מאת'ר.


''אבל אני חושב שאפשר לראות בצילומים גם את הבעייתיות שבזה, כי אני לא מראה אופנה כמו אחרים - בדרך כלל בצילומי אופנה חשוב הגלאם, חשוב לצלם אנשים שנראים היטב, שיעבור משהו מאוד זוהר, ואצלי יש שימוש בשפה של צילום אופנה כדי להגיד משהו גם על הצד הבעייתי של זה. תצוגת האופנה, למשל, הופכת בצילום שלי למצעד של אסירים בכלא. העמידה של דוגמנים מול קהל הופכת פה פתאום למסדר זיהוי. יש כאן חיבורים אסוציאטיביים בין עולם האסירים, העולם הזה של ז' אן ז' נה, ובין עולם האופנה. הכלא בפרויקט הזה הוא סוג של דימוי, של מטאפורה, כמו שהמדים בפרויקט של החיילים הם מטאפורה כדי להגיד דברים על גבריות ועל ישראליות. אז לפשוטו אלה אכן תמונות כלא, אבל הפרויקט הזה מתעסק מבחינתי במשהו הרבה יותר רחב, משהו שקשור לעולם הדימויים.



''אנחנו שבויים בעולם של דימויים, ובמובן הזה גם עולם האופנה, עולם המותגים, הוא בית כלא - אנשים שמשועבדים לגוף שלהם וזקוקים לשעות ארוכות של מכון כושר, אנשים שמעמדם הכלכלי לא מאפשר להם לקנות מותגים אבל הם מחויבים לזה. נושא העל של כל הדברים שעשיתי עד היום הוא שאלות של זהות, ובפרויקט הזה האלמנט של זהות מגיע דרך לבוש. מעבר לזה יש לי גם איזושהי אמירה על המצב הכלכלי שאנחנו נמצאים בו, על המצב הביטחוני, המצב החרדתי שאנחנו שבויים בתוכו: הכלא כאן הוא מטאפורי-ייצוג של חרדה, של בעתה, של אגרסיה. בכלא אתה סגור במקום שבו השכנים שלך נכפים עליך, ומעכשיו והלאה אתם בטריטוריה אחת סגורה וצריכים להסתדר אחד עם השני, שזה משהו די דומה למה שקרה פה במדינה שלנו. אנחנו נמצאים כאן עם פלשתינים, עם עובדים זרים ועם יהודים, שגם אותם אפשר לחלק להרבה תת-קבוצות, ובתוך כל העסק הזה אנחנו איכשהו צריכים לנהל חיים תקינים, כשהדחיסות גורמת לחיכוכים. אז הפוליטיקה והרהורי הנפש והאופנה נכנסים כולם לתוך מיקסר אחד, בפרויקט שהחזות הראשונה שלו היא תמונות הוויי של שוטרים ואסירים''.


לתוך המיקסר הזה של עדי נס נזרקו הפעם אמנם נציגים של קבוצות אוכלוסייה מגוונות יותר מבעבר, אבל כמו בסדרות קודמות שצילם, גם כאן לוהקו המצולמים על סמך נתונים פיזיים בלבד, כדי שיתאימו לחזון האסתטי של הצלם. בהתאם אפשר למצוא כאן, לצד פועלים זרים ונער ערבי, גם את בני כבודי, סלקטור במועדון ה-TLV התל אביבי, או את גבר השנה של ''הזמן הוורוד'', חי בן-שושן. ''אין פה עניין דוקומנטרי. כשאני בוחר את הדוגמן לצילום, מה שמשנה לי זה איך הוא נראה. מכיוון שאני מסתובב במעגלים מסוימים בתל-אביב, האנשים שאני מכיר הם האנשים האלה. את בני כבודי צילמתי כי הוא נראה מצוין בעיניי. המשמעות של זה היא יותר כאנקדוטה ופחות כאמירה''.


אבל מה שעובר כאנקדוטה כשמדובר במכריו התל-אביבים של האמן, עלול להיראות צורם יותר כשמדובר במצולמים הסינים, למשל, שנאלצו לוודא כי שמם לא יופיע, מטעמים מובנים, לצד התמונה. נס, מצדו, מסרב לקבל כי יש משהו ציני בשימוש שעשה כאן בעובדים הזרים, והוא מעדיף להתייחס לסוגיה בצורה עניינית: ''אני לא צלם דוקומנטרי, אני צלם שמביים. התמונות שלי הן עדות למה שמתחולל אצלי בראש. מהבחינה הזאת מי שלובש את הדימויים שיש לי בראש הם אנשים אמיתיים, אבל האנשים האמיתיים האלה זכו לחוויה, הם קיבלו את 15 הדקות שלהם. הם נורא התרגשו מזה. כמובן שהם גם התפרנסו מזה, הם קיבלו על זה יותר כסף ממה שהם היו מקבלים ביום עבודה רגיל שלהם, ודרך זה הם אולי גם סיפרו את סיפורה של אוכלוסייה שקופה. אם התמונה הזאת נמצאת עכשיו באלפי בתי אב, כי היא מופיעה על ההזמנה לתערוכה, אז משהו מהסיפור שלהם בכל זאת עבר. אלפי אנשים רואים היום תמונה של סינים בכלא ישראלי.


''זה הכל הפוך על הפוך - אני לוקח את האנשים החלשים לכאורה, אני מלביש אותם בבגדים של פול סמית, אבל הבגדים של פול סמית הופכים פתאום להיות חליפות של נידונים למוות, בגלל הקונטקסט. החליפה האחת הזאת שפול סמית מייצר הופכת כאן פתאום על שלושת הסינים למשהו סדרתי, למשהו שמבטל את הזהות, בשעה שהוא נועד דווקא לאפיין את הזהות. כשאתה לובש חליפה של פול סמית ומצטלם ליד קיר מטונף באזור ים המלח-לרגע אחד אתה מישהו אחר.


''החלטתי למלא את הבגד באנשים, ולא להלביש את האנשים בבגד'', מסביר נס, ובמובן הזה, לשיטתו, אין המצולמים שלו שונים מדוגמניות על, שאף הן, בניגוד למה שלימדו אותנו להאמין, אינן יכולות להרשות לעצמן לקנות את הבגד שהן מפרסמות: ''אם הכותרת שלנו היא דימויים, אז גם הדוגמניות שבויות בקונספט הזה. זה עולם שלם שמפמפם את עצמו. גם הדוגמניות, או בכלל נשים שרוכשות את המותגים האלה, שבויות בעולם המותגים, בעולם האופנה. הביטוי'קורבנות אופנה' לא לחינם נוצר. כולנו במידה מסוימת קורבנות של החברה המערבית, של חברת הצריכה, וגם משתפים עם זה פעולה. לי קשה עם המצב הזה שאנחנו, כישראלים, תופסים את עצמנו כמערביים ורואים את עצמנו כאנשי העולם, ובפועל אנחנו נמצאים פה בבעיות אקוטיות וחמורות מאוד של זהות עצמית''.


נדמה כי העיסוק הישיר של נס בסוגיות של זהות ישראלית בכלל ומדי צה''ל בפרט, מעלה את אחוזי האטרקטיביות שלו מעבר לים ומסמן אותו כפריט חובה בתערוכות בינלאומיות, כנציג מנוסח של אזור מלחמה. ''תערוכת היחיד שלי בניו-יורק היתה אמורה להיפתח ביום הראשון של מלחמת המפרץ'', הוא נזכר, ''ונורא חששנו שלא יהיה לזה אימפקט. העיתונים והטלוויזיה היו מלאים במלחמת המפרץ - מי יתעניין בכלל בתערוכת אמנות? אבל דווקא בגלל הנוכחות המאוד גדולה של צבא על המסכים ובעיתונים, זה פתאום נתן פוש מטורף לעבודות ולתערוכה. המכירות היו מצוינות, יחסי הציבור היו מצוינים, היה כיסוי נורא גדול כי חיפשו את האספקט התרבותי של המלחמה. לצערי זה קורה עם צילומי החיילים כל הזמן, כי זה נושא אקטואלי תמיד במציאות שבה אנחנו חיים.



''אבל חומרים תמיד עוברים איזשהו שינוי בקריאה כשהם מוצגים במקום אחר. אני מרגיש את זה גם לפי השאלות ששואלים אותי בחו''ל. הפוליטיקה והאקטואליה נכנסת שם הרבה יותר חזק מאשר פה. פה זה מצב נתון, ושם הם מכירים דימוי דרך ה-CNN. מטבע הדברים אני תמיד הופך לדובר של המדינה, אז גם העמדה שאני נוקט היא הרבה פעמים קצת שונה. בשעה שבארץ אני יכול להיות הרבה יותר ביקורתי לגבי המציאות שאנחנו חיים בה, והאמירות שלי יהיו יותר מחודדות, בחו''ל אני אנסה להראות את הבעייתיות של המצב. כי איכשהו, אם אני ארצה או לא ארצה, אני הופך למין דובר. אני תמיד חייב לתת גם את הצד השני.


''אני חושב שהתמונה של הכלב, שהיא התמונה שסוגרת את התערוכה, היא אולי התמונה הכי חשובה בהקשר הזה, כי היא מדגימה את התחושה הזאת שאין מוצא. הכלב הזה הוא מפחיד אבל אולי גם מפוחד, והוא מראה שכל דבר הוא דבר והיפוכו - גם בתוקפן יש את הקורבן, גם באגרסיבי יש את החרד, ולהפך. אנחנו סגורים פה. הכיבוש הוא הכלא שלנו. אנחנו שבויים בתוך מקום של משחקי כוחות - אני הכולא של האחר, אבל העובדה שהוא כלוא שלי שמה את שנינו בעולם של כלא, שבו אנחנו שבויים אחד של השני. למעשה הכלב הזה הוא מה שאנחנו - כלבים זקנים שעדיין שומרים על הטריטוריה שלהם''.



*